כתבתי פוסט ממש ארוך והוא נמחק, וסיפרתי בו עד כמה העולם אכזר. תוך כדי שכתבתי אותו פתאום הרגשות עלו לי יחד והתחלתי לבכות, ממש הרגשתי דמעות זולגות לי על הפנים. הפעם האחרונה שבכיתי הייתה לפני חודשיים , כשפרסמתי את הפוסט הקודם..
גיליתי על עצמי משו בחודשיים האלה, חשבתי שאני אוכל לקחת קצת הפסקה מהחיים ולהיעלם אל תוך עצמי, לשקוע בעולם אחר עם מציאות טובה יותר.
עברו הרבה שנים מאז שהכל התחיל, אבל מאז אני זוכרת מה הייתי מבקשת בכל משאלת יום הולדת ומכל אסטרואיד שהתפוצץ בגלאקסיה- לבלות יום אחד בחיים של מישהו אחר מנקודת המבט שלו. לא יודעת למה אבל המשפט הזה "הדשא של השכן תמיד ירוק יותר" תמיד סקרן אותי מי היה אומר משפט כזה על החיים שלי..
אמרו לי שאיבדתי את החיוך והחום, שהפכתי לאדישה עצובה וקרה, ואולי זה נכון אבל אני לא אשמה. תמיד האמנתי שאני גרועה בשקרים והאבסורד הוא שכל כולי שקר אחד.
מבחוץ אני נראית רגילה, חיוך פה חיוך שם. לפעמים צוחקת אבל מבפנים ריקה. כאילו הכל איבד מנוכחתו ומתוכנו ועכשיו הכל ריק ולא שווה שום דבר.
אני כבר לא מתרגשת מאף אחד, או משום דבר. כבר אין שמחה בלב שלי אלא רק עצב. והדמעות שזלגו לי מקודם יבשות למדי.
הלוואי ויכולתי לכבות את הראש, לישון ולהיות ערה בו זמנית ולהפסיק לחשוב. מעולם לא הרגשתי ככ תשושה , אחרי ככ הרבה שעות שינה ועייפה כאילו חזרתי משבוע שטח בגדה. הלוואי והיה לי כפתור שייקח ממני את כל הרגשות ביחד , ולאט לאט להוסיף בעיה ואז לכאוב עליה ואז עוד בעיה עד שייגמרו הבעיות. אבל זו אני, ואצלי הצרות לא נגמרות, נעלמות או אפילו מתמעטות. אצלי היקום מעורער והיסודות שלי חלשים, כבר תשושים ורק בא לי ליפול ולדעת שיש מי שירים אותי חזרה למעלה.
אבל המצב הוא לא כזה, והבנאדם שאמור להרים אותי למעלה נמצא למטה למטה , ואני נשארתי אבודה.
וההתגוננות שלי מעצמי היא לסגור את כל השערים ולהגיד שאין כניסה.. לא להיקשר ולנסות לברוח מהמחר.
כתבתי פוסט ממש ארוך והוא נמחק, וסיפרתי בו עד כמה העולם אכזר. תוך כדי שכתבתי אותו פתאום הרגשות עלו לי יחד והתחלתי לבכות, ממש הרגשתי דמעות זולגות לי על הפנים. הפעם האחרונה שבכיתי הייתה לפני חודשיים , כשפרסמתי את הפוסט הקודם..
גיליתי על עצמי משו בחודשיים האלה, חשבתי שאני אוכל לקחת קצת הפסקה מהחיים ולהיעלם אל תוך עצמי, לשקוע בעולם אחר עם מציאות טובה יותר.
עברו הרבה שנים מאז שהכל התחיל, אבל מאז אני זוכרת מה הייתי מבקשת בכל משאלת יום הולדת ומכל אסטרואיד שהתפוצץ בגלאקסיה- לבלות יום אחד בחיים של מישהו אחר מנקודת המבט שלו. לא יודעת למה אבל המשפט הזה "הדשא של השכן תמיד ירוק יותר" תמיד סקרן אותי מי היה אומר משפט כזה על החיים שלי..
אמרו לי שאיבדתי את החיוך והחום, שהפכתי לאדישה עצובה וקרה, ואולי זה נכון אבל אני לא אשמה. תמיד האמנתי שאני גרועה בשקרים והאבסורד הוא שכל כולי שקר אחד.
מבחוץ אני נראית רגילה, חיוך פה חיוך שם. לפעמים צוחקת אבל מבפנים ריקה. כאילו הכל איבד מנוכחתו ומתוכנו ועכשיו הכל ריק ולא שווה שום דבר.
אני כבר לא מתרגשת מאף אחד, או משום דבר. כבר אין שמחה בלב שלי אלא רק עצב. והדמעות שזלגו לי מקודם יבשות למדי.
הלוואי ויכולתי לכבות את הראש, לישון ולהיות ערה בו זמנית ולהפסיק לחשוב. מעולם לא הרגשתי ככ תשושה , אחרי ככ הרבה שעות שינה ועייפה כאילו חזרתי משבוע שטח בגדה. הלוואי והיה לי כפתור שייקח ממני את כל הרגשות ביחד , ולאט לאט להוסיף בעיה ואז לכאוב עליה ואז עוד בעיה עד שייגמרו הבעיות. אבל זו אני, ואצלי הצרות לא נגמרות, נעלמות או אפילו מתמעטות. אצלי היקום מעורער והיסודות שלי חלשים, כבר תשושים ורק בא לי ליפול ולדעת שיש מי שירים אותי חזרה למעלה.
אבל המצב הוא לא כזה, והבנאדם שאמור להרים אותי למעלה נמצא למטה למטה , ואני נשארתי אבודה.
וההתגוננות שלי מעצמי היא לסגור את כל השערים ולהגיד שאין כניסה.. לא להיקשר ולנסות לברוח מהמחר.