ואולי אני מפחדת שאם אגיד את זה, זה יקרה באמת.
הלוואי והייתי מאמינה באלוהים, הלוואי. אבל אני שבורה מבפנים.
אם הייתי מאמינה הייתי אומרת לעצמי "די, אלוהים לא נותן לאף אחד מבחן שהוא לא יעמוד בו" וקמה כל יום מחדש ומתמודדת כי אני באמת מאמינה בזה. אבל לא, אני לא מאמינה בו. וכבר אין לי כוחות לקום. כבר אין לי כוח לראות מה יקרה מחר, מה ישתנה עכשיו.
אני לא יודעת איך לשמור על השפיות שלי, איך להראות לו שאני שם בשבילו, איך לשכוח, איך להפסיק לבכות.
העולם שלי קורס, וכל לבנה שדרכתי עליה נופלת לתוך האדמה, ולאט לאט כל האדמה מסביבי קורסת גם.
אני לא מבינה איך זה קורה, איך ילד בן 20 צריך לחלות ככה? אין לסרטן רחמים? איך זה קורה כל פעם מחדש, למה כולם מסביבי צריכים לסבול? הוא לא מספיק סבל בחיים שלו? למה שוב?
אם הייתי מאמינה, הייתי עונה לעצמי אותו דבר, אבל אני לא , אז מה אני אענה? שזה חוסר צדק? שזה צירוף מקרים נוראי? שיהיה בסדר?
נמאס לי להתעורר ולהגיד לעצמי יהיה בסדר בזמן עבר. הייתי ככ מאושרת לפני ככ קצת זמן, איך הפכתי לככ עצובה בין רגע? איך זה קורה ? עד שחשבתי שהאדמה מסביבי קצת מתקשה והעולם שלי מתייצב, שוב הכל קורס.
אני ככ מפחדת לאבד אותו, וככ מפחדת להראות לו שאני מפחדת, וככ מפחדת להראות לו שאני שבורה, אני ככ מפחדת שהוא יישבר. שהוא לא ירצה להילחם ואני לא יכולה להילחם לבד, אני צריכה אותו.
חשבתי שאזלו לי הדמעות, והנה עכשיו אני בוכה בשקט. כן, למדתי לבכות בשקט כדי שאף אחד לא ישמע, כי אני צריכה להיות חזקה.
אני אהיה חזקה. בשבילו ובשביל כולם.
;){kind=link}