אני זוכרת את דפיקת הדלת, ואת הקול של אמא, ואני זוכרת את החיילים, ואת הכתבה בעיתון. אני זוכרת שקבענו להיפגש בשבת הקרובה ואני זוכרת שזה לא קרה.
אני זוכרת את היום ההוא ואת החדשה בטלוויזיה, אני זוכרת שסבא בא לשמור עלינו כי אמא ואבא נסעו לזהות אותה.
אני זוכרת איך היא נראתה, אבל אני כבר לא זוכרת את הקול שלה.
אני זוכרת את האהבה שלה, אבל אני כבר לא זוכרת את ההרגשה החמה שלה.
אני זוכרת את הפעם האחרונה שדיברנו, ואני זוכרת גם למה. אני זוכרת שזה היה כמה ימים לפני, ואני זוכרת שעזרתי. אני זוכרת שהיא התעוררה באמצע הלילה מסיוטים עם חום והלכתי לקרוא לה. אני זוכרת שהכנסתי אותה יחד איתה לאמבטיה קרה ורצתי חזרה לחדר להביא בגדים נקיים. אני זוכרת את הלילה הזה כאילו היה ממש לפני כמה ימים. אבל עברו 17 שנים, ואני כבר לא ילדה. עוד כמה שנים ואגיע לגיל שבו היא עזבה את העולם, עוד כמה שנים והיא תגיע לגיל של אמא שלה, עוד כמה שנים והיא תעבור את הגיל שבו אמא שלה נרצחה, עוד כמה שנים..
מעולם לא הייתי בקבר שלה. לא הייתי מסוגלת, מעולם לא סיפרתי למישהו מהמשפחה על אותו לילה. היא הרי לא זוכרת את אותו הלילה, היא הייתה חולה מדי. ואני הייתי רק ילדה. אני לא הייתי מסוגלת לדבר, אז לא דיברתי עם אף אחד, שתקתי.
ככ הרבה זמן עבר והשתניתי בלי היכר. לא תראו עליי סממן אחד של חולשה מבחוץ. אני חזקה עבור מי שמסתכל, אני חזקה בשביל כולם.
אבל מבפנים זה שונה, כל שנה שעוברת אני מבינה שאני גדלתי. אני קיבלתי זכות לגדול, להשתנות, לצמוח, להתפתח, להתאהב ולאהוב. אני קיבלתי זכות להיות מי שאני, אני קיבלתי זכות לכאוב ולזכור . לזכור ולעולם לא לשכוח מאיפה באתי ולאן אני הולכת. קיבלתי זכות להתקיים. אני לא מאמינה בהרבה דברים ומאמינה בהרבה דברים אחרים. אני לא חושבת באופן נורמלי ועשיתי הרבה טעויות בחיים. אבל דבר אחד מעולם לא הייתי מסוגלת לעשות וזה לספר לה על אותו הלילה. לספר שהיא הייתה כל כך חולה שנשארתי איתן כל הלילה ודאגתי. ולספר לה שלמחרת בבוקר כשירד לה החום היא לא זכרה כלום והיא העדיפה שלא אגיד כלום. אז לא אמרתי. אני לא מתחרטת על הרבה אבל על זה כן. ועכשיו שעברו ככ הרבה שנים, איך מספרים דבר כזה? איך מספרים שהזיכרון האחרון שיש לי ממנה הוא שהיא טיפלה בה והיא אפילו לא זוכרת את זה? איך אפשר להאמין? אני הייתי ככ קטנה ויש ככ הרבה שמאמינים שילדים לא זוכרים. אבל אני זוכרת, הזיכרון שלי ככ טוב וצלול ומעולם לא התבלבלו לי המחשבות כשאני נזכרת במה שקרה. אני זוכרת , אבל אולי כדאי שאנסה לשכוח. העולם שלה קרס כמה ימים אחרי אותו לילה ואני לא הייתי שם אף פעם כדי לנחם אותה. אני לא הייתי בלוויה, ולא בשבעה, ולא ביום השנה, וגם לא באף אחת מהאזכרות בשנים האלו. כל השנים האלו ככ פחדתי ממה שיקרה, והשנה לא הייתי מסוגלת לנסוע. לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית לכיוונה, לא יודעת מה קרה אבל התחושה הייתה מוכרת. ההרגשה הזו הכאב, וכי למה? למה להכאיב לה עוד? למה להזכיר לה דברים שעדיף שתשכח. היא גדלה ללא אמא, ואני גדלתי עם. לכולן היו אמא, ולה לא. אני גדלתי בלי אבא, וגם היא קצת לא. הוא קרס אחרי המוות שלה והיא הייתה בודדה. הם עזבו את הארץ והתרחקו מכולם, הם היו צריכים ללמוד לבנות הכל מחדש. ואני הייתי מחזירה אותה אחורה. אז נשארתי בבית. והיא המשיכה עוד שנה בלעדיי. ככה כבר 17 שנים.
;){kind=link}