היום אני מחפשת רק את מה שירגיע אותי ואפילו לדקה.
כל הגוף שלי מתגרד והראש ככ כואב ובקושי מסוגלת לנשום, וזה נשמע כמו התקף חרדה וזה כנראה מה שקורה אבל שוב זה קורה ואני לא מצליחה להתמודד יותר, אני לא מוצאת את מה שירגיע, אני מחפשת סיגרייה או משהו מתוק וגם את החיבוק שלו, החיבוק שאני ככ מכורה אליו, החיבוק של זה שקורא לי "לא נורמלית" , רק החיבוק שלו מרגיע אותי. איתו יש שקט ושלווה והתקופה הזו לא מתקיפה אותי, ההתקף הזה לא קיים איתו, כשהוא ישן לידי, או מחבק אותי, או מנשק ומלטף אפילו סתם, כשהוא פה , הוא מרגיע אותי. הנוכחות שלו מעניקה לי שלווה, ואני כבר לא משוגעת ומתנשמת אלא נושמת.
אבל הוא לא לידי תמיד, רוב הזמן אני עם עצמי, והקושי לנשום מכאיב לי בחזה , הלב שלי ממש כואב והכאב החד הזה שדוקר אותי בפנים זה התוצאה של החרדה שלי.
ואני לא מצליחה להבין למה עכשיו, מה קרה? נכון זו תקופת מבחנים ויש לי הרבה מבחנים ומטלות, ואני מודעת לזה שלא אעבור את כולם, וזה בסדר ואני מוכנה להשלים עם זה. אבל מה עוד? מבחן לא גורם לי להיות ככה .
ההתקפי חרדה האלה באים אליי מילדות, עוד בתור ילדה כשהייתי לחוצה הייתי מתמוטטת, הגוף שלי היה תוקף את עצמו והיו באים כאבים שאי אפשר להסביר. ההתקפים היו גורמים לי לתקוף את הגוף שלי ולהכאיב לעצמי.
ועם השנים למדתי להתמודד איתם, למדתי לשלוט בהם ולא הם בי, ולמדתי למצוא את השלווה.
אבל בשנים האחרונות השלווה לא איתי, אני לא מצליחה להיות שלמה. השנים האחרונות עברו ככ מהר, ואני לא חושבת שהצלחתי להשלים איתן. להתמודד עם כל מה שקרה ועם מה שעברתי, ולהשלים עם המצב. אולי הדחקתי. אני בטוחה שלא התמודדתי . אבל עכשיו גם לא הזמן להתמודד, היה לי את הזמן והעדפתי להדחיק אז עדיף שגם לא אפתח את זה עכשיו, שלא אכאיב לעצמי יותר.
אני צריכה את החלק הנוסף , את החלק שירגיע אותי. האהבה שלי אליו לא מספיקה לי, הגוף שלי מתחיל לקרוס לאט לאט ובקרוב אתמוטט לגמרי.
;){kind=link}